בור חלחול או קידוח החדרה?

ריבוי השטחים האטימים במרחב העירוני מביא לכמויות גדולות וגוברות של נגר עילי.

מדוע?

מכיון שהגשם בכל מקרה יורד.

ובעבר, לפני הבניה, היו רוב טיפות הגשם פוגשות במשטחים שבהם הן היו יכולות לחלחל.

אז היה ריבוי של שדות בור ושדות חקלאיים. מקדם הנגר היה מאד נמוך. רוב הטיפות היו פוגשות בעשביה המקומית או בקרקע חשופה,

זולגות על הגבעולים לעבר בית השורשים ונצמדות לחלקיקי הקרקע ומחלחלות להן (יש שיאמרו אפילו שהן חלחלו להנאתן) לתוך הקרקע.

לעבר מי התהום, אקוויפר, שאותם היו שואבים כמי שתיה בבארות וקידוחי הפקת מים.

עם ריבוי הבניה, כוסו שטחים חשופים רבים, והשטחים שבהם טיפות הגשם יכולות היו לחלחל הפכו לאטומים.

מה התוצאה המיידית של התופעה? נגר עילי רב שזורם ברחובות ומציף אזורים כאלה ואחרים בעיר.

מה אכפת לנו, בעצם?

זה בדיוק הענין: האחריות הסביבתית של האדם, הן על המרחב והן על האוכלוסיה, היא לוודא שיגרת חיים יבשה ומתמשכת גם בארועים חריגים של גשם.

מתוך כך עלתה המחשבה להשיב את המים היורדים מן השמים בחזרה אל מי התהום.

איך?

בעבר הדבר היה נעשה באמצעות בורות ספיגה. אלה היו בורות רדודים שאליהם היו מזרימים מים ושם הם היו מחלחלים. הקרקע היתה סופגת את המים לתוכה.

עם ההבנה שהשיטה בעלת יעילות מוגבלת הומצאו בורות החלחול. אלה הם קידוחים רדודים לעומקים של 5-7 מטרים שלתוכם מחדירים צינור קשיח מחורר.

מים היו מוזרמים לתוך הבור מאזורים שונים של הבנין, ממלאים את הצינור ומחלחלים דרך החורים לקרקע שמסביב.

נשמע מצוין…

אז זהו, שבור החלחול הוא פתרון חלקי, שפעמים רבות היעילות שלו מוטלת בספק בשל סתימות בהיקף הצינור.

אז מה עושים?

בונים קידוח החדרה.

מה זה בעצם?

מדובר על מבנה הנדסי מורכב. באופן כללי מדובר על קידוח אנכי עמוק, לעומק של מספר מטרים. יש קידוחים ל-10 מטרים ויש קידוחים של 25 מטרים.

ההבדל נעוץ בכמויות שנדרש לטפל בהן ובסוג שכבת הקרקע אליה יחלחלו המים.

לתוך הקדח מחדירים צינור קשיח, שדפנותיו מחוררות או מחורצות דרכן יוצאים המים. את הצינור עוטפים במעטפת של אגרגט כדי לזרז את תהליך ריקון המים ממנו.

את צינור החלחול מקדימות שוחות שיקוע, סינון ותחזוקה, שמונעות מלכלוך ומחומרים דקים לסתום את צינור החלחול, ומאריכות את יעילות ואורך חיי המתקן.