2020 נפתחה עם פרויקט מרתק שקיבלנו, בתכנון שחרור מעיין לטבע.
לפני 80-90 שנה, הגיעו חלוצים לארץ כדי להפריח את השממה. בהעדר מים זמינים, הם התישבו באזורים שבהם היה שילוב של קרקעות פוריות ומעיינות שופעים. חלק מהמעיינות הם השאירו לנבוע וחלק הם חיברו לצינורות ולקחו את מימיהם לשתיה והשקית השדות החקלאיים. זו היתה אחת הדרכים גם ליבש ביצות: לנתק את מקור המים המזין את הביצה. את השדות הסמוכים הם יישרו, מילאו ערוצים קיימים באדמה ויצרו שדות חלקים ואחידים.
הפנייה מהלקוח אלינו הגיעה עם בקשה לבחון את התנאים ההידרולוגיים במצב של הפסקת תפיסת המעיין ושחרור המים בחזרה לטבע. זאת, מתוך הכרה שהטבע הוא צרכן לגיטימי של מים, כמו האדם. המטרה היתה ליצור מרחב שיהווה בית גידול לח שבו תתפתח שרשרת אקולוגית של צומח ובעלי חיים.
בתחילה בדקנו את המצב הקדום של האזור ואת המצב כיום. החקירה הקיפה מאפיינים מטאורולוגיים (משקעים), גיאומורפולוגיים (תנועות קרקע וסחף), גיאולוגיים (סוגי המסלע והתפתחות טקטונית) והידרולוגיים (כמות, איכות ומאפיינים של תנועת מים).
האתגר היה להבין את יעילותו של שחרור המים: האם הזרימה בערוץ החדש שניצור תהיה ארוכה מספיק כדי ליצור מופע של נחל זורם? או האם אובדני המים בדרך יהיו כל כך משמעותיים שתתפתח ביצה באזור המעיין?
לשם כך היה עלינו להשלים פערים בהבנה של מידת איבודי התמסורת של הזרימה המתוכננת להיות בערוץ החדש שניצור.
המונח "איבודי תמסורת" מתיחס לאותו חלק של המים אשר מתנתק מגוף המים הזורם במורד הנחל, והולך לאיבוד בצורת חידור לתת-הקרקע. כך "מוסר" מעלה הנחל למורד רק חלק מכלל הנגר העילי. באזורים שבהם הסלע סדוק (כמו למשל בכרמל, שם הסלע קארסטי) איבודי התמסורת גדולים. אחוז איבוד גדול קיים גם בנחלי הנגב.
אם נדמיין, נוכל לראות את התופעה כמו צינור שבו קיימים חורים, מהם זולג חלק מהמים החוצה וחודר אל הקרקע. בכיוון אחר, זה כמו לדבר אל מישהו ולדעת שרק חלק מהמשפט נכנס לאוזניו ולתודעתו וחלק אחר הוא איבד בדרך: התעלם, שכח או לא הבין.
באזור המעיין הקרקעות חרסיתיות ורדודות. קצב החידור בהן איטי. באמצעות מודל זרימה הבנו שעבור המרחק המתוכנן לערוץ הזרימה החדש, אחוז איבודי התמסורת הוא נמוך ונראה שנוכל להנות מחוויה של נחל זורם כבימי קדם ולהפיח חיי טבע במסדרון האקולוגי שניצור.
כתב: יוחאי ברנאי