"איך מכינים רשת דייגים?" שאלו אותי כשהייתי בבית הספר היסודי. "לוקחים חורים ומחברים אותם בחוט."
לקחתי את זה איתי להידרולוגיה:
פעמים רבות, יזמים מתלוננים באזנינו שמתוך שיקולים של כדאיות כלכלית, הם נאלצים לבנות על רוב המגרש. התוצאה מבחינתם: "אין לי מקום לשטח מחלחל במגרש." ואז הם מבקשים מאיתנו: "תמצאו לי פתרון."
מכיוון שהמציאות היא השתקפות רק של מה שיש, אנחנו במשרד "מרפיר פרויקטים" מתבוננים בתכניות, ובשטח התכנית, ואז שוב בתכניות של האדריכל.
היזם, מבחינתו, צודק. השטח המחלחל שאותו הוא מחויב להשאיר קטן מדי. בדרך כלל זה יהיה גינה ציבורית, שמהווה אחוזים ספורים מהשטח. ממנו נדרש לפחות 15% מהמגרש להותיר כשטח מחלחל, פתוח וטבעי בין הגשם היורד למי התהום שבתת-הקרקע.
מה עושים?
כשאנחנו מזהים שקיימת הזדמנות לכך, אחד הפתרונות שאנחנו מציעים הוא הסבת מגרשי חניה לשטחים מחלחלים.
מה הכוונה?
במקום להדק באספלט אטום, השיטה הישנה, אנחנו מציעים ריצוף מאוורר שדרכו מחלחלים מים. הריצוף משרת שתי מטרות. האחת, מכנית. האריחים חזקים כדי לשאת את כובד משקלן של המכוניות. השניה, סביבתית. הריצוף מיושם כך שהוא תורם לשימור מים.
איך זה עובד?
תחילה יש לוודא שלקרקע במקום ערכי חידוּר (קרי: היכולת של המים לחלחל) מתאימים לחלחול מהיר. אם התשובה לשאלה הזו היא כן, אזי מניחים על הקרקע בד מיוחד להפרדה בין האריחים לקרקע. על הבד מניחים שכבות של אבני חצץ בגדלים הולכים וקטנים. באופן כזה נוצרת שכבה מאווררת שמים יכולים לזלוג בתוכה במהירות לעבר הקרקע. את החצץ עצמו יש לשטוף היטב לפני היישום ורחוק ממקום העבודה, מכיון שבדרך כלל הוא עטוף בשכבה דקה של אבק סֵדימֵנְטים (חלקיקים זעירים של קרקע). חלקיקים אלה עלולים לסתום את נקבוביות הבד ולפגוע ביעילות מערכת החלחול, אם הם ישטפו על-ידי הגשם.
השכבה העליונה של המערכת היא אריחי הריצוף. אותם יש להניח כך שהמרווחים (פוּגוֹת) בין אריח אחד למשנהו יהיו הגדולים ביותר שאפשר (יש לזה מפרטים, ומעורב בכך מהנדס שיקבע את המידות המירביות ליישום מיטבי).
ומה בין המרווחים? אותם ממלאים בחלקיקי קרקע קטנים שנקראים אֲגרֵגַטים. הם אמנם קטנים, מצד אחד. אבל מצד שני יש להם תכונה שהם כולאים בתוכם חללי אוויר שבהם למים הזורמים קל מאד לעבור. ממש כמו חלחול בחול שבחוף הים, כך גם כאן.
מערכת שלמה שמתווכת בין איתני הטבע – משקעים וקרקע – לבין האדם שבונה פה את ביתו. מצד אחד הדייר מקבל מגרש חניה מסודר. מצד שני מי משקעים מחלחלים לתוך הקרקע, עוד לפני שנוצר נגר עילי. כך אנו מסייעים לסביבה הבנוייה להתנהל בשגרת ימי הגשם, להשתמש במים כמשאב ולמנוע מראש את מטרד ההצפה.
מאת: יוחאי ברנאי