לפני שנים רבות, עמוק מתחת לפני השטח, ברצועה הקרובה לחוף הים התיכון, שרר לו סטטוס קוו בין שני גופי מים ענקיים: בצד האחד של הזירה, בחסות סלעי כורכר נקבוביים, שכב אקוויפר החוף, מאגר המים המתוקים. מעל לשכבת סלעי הכורכר התפתחו אדמות החמרה האדומות המאפיינות את האזור. עליהן הוקמו ישובים רבים, מושבים, ערים, מושבות וקיבוצים שעיבדו את הקרקע ושאבו מתוכה את המים לשימושם.
בצד השני, נתמך על-ידי הים, נח לו גוף-מים מלוחים. זהו למעשה המשכו התת-קרקעי של הים התיכון.
מדוע סטטוס קוו?
מכיוון שהבדלי הצפיפות ביניהם הם מאד מהותיים, כך שהם נחו, זה לצד זה וכל אחד במקומו, כשהם נפרדים זה מזה. רק באזור ביניים קטן (יחסית), המוגבל לנקודת המגע שביניהם, היו השוליים שלהם מתערבבים זה בזה. זהו האזור שהמדע המודרני מכנה בשם "הפן הביני".
מאז שהחלה תנופת הבנייה שם ושאבו את מי התהום, הצטמק האקוויפר. כיוון שכך, זז הפן הביני מזרחה והביא להמלחה של המתוק באזורי השאיבה עצמם. כשחדלו לשאוב את הבארות המלוחות, וככל שמי גשם חלחלו למי התהום שב האקוויפר ודחק את הפן הביני שוב מערבה.
איך כל זה קשור להידרולוגיה של מים עיליים שבה אנחנו עוסקים?
אחד הפתרונות המקובלים לניהול נגר עירוני, בעיקר במיזמים של התחדשות עירונית, הוא החדרה של מי גשם לתוך הקרקע באמצעות בורות החדרה ייעודיים. כדרכם של אזורי ביניים, יש מקומות שהפן הביני חודר אליהם יותר מאשר למקומות אחרים ויוצר שלוחות מקומיות של מים מלוחים. רגישות הידרולוגית פירושה שיש לקחת בחשבון את השפעת ההחדרה על תנועת הגוף המלוח: האם ינוע מזרחה ויסכן את האקוויפר המתוק, או שינוע מערבה וידחק בחזרה למקומו הקדום.
הידרולוג מוסמך יזהה את המקומות הללו שמותר להחדיר בהם מי גשם, ויבחן האם אכן הם ידחקו ויחזירו את הפן הביני לכיוון הים. בד בבד יבדוק חלופות עבור אותם פרויקטים שבהם יש למצוא פתרון הידרולוגי אחר.
זה בדיוק מה שאנחנו עושים ב"מרפיר פרויקטים". בכל פרויקט שאנחנו מלווים אנחנו מסתכלים גם לעומק ומזהים את מקומו של הפרויקט ביחס למקומו של הפן הביני. כך אנחנו עוזרים להביא ערך ללקוח שלנו, ללקוחות שלו, לרשות המוניציפלית, לסביבה ולנו.