לפעמים הסתכלות נוספת, בנחת, עושה את ההבדל.
לקוח קרא לנו שנבוא לראות את השטח שבו הוא עובד. החברה שלו חופרת בקרקע כדי לבנות בה מתקני תשתית כבישים.
מה הבעיה? התעלות והבורות שהם חופרים מתמלאים כל הזמן במים. עשינו איתו סיור שנועד לזהות את מקורם של המים. החפירה התבצעה על גדתו השמאלית של נחל הקישון בקרבה לנחל. באזור זה הקרקע חרסיתית. זאת בניגוד לגדה הימנית של הנחל ששכבות הקרקע בה מורכבות בעיקר מחול שמקורו במצרים והוסע בים לאורך החוף, עד ששקע שם.
התבוננו ונגענו בחרסית. זו חרסית שמנה וכהה שהוסעה מעמק יזרעאל כסחף נחלי והצטברה במקום זה לכדי שכבה עמוקה. ההתחקות אחרי גופי מים תת-קרקעיים היא אתגר מעניין ומורכב, שמצריך בדיקה מעמיקה ותשומת לב רבה. לפעמים, נתיבי המים בקרקע נסתרים כמו נתיבי הזכרונות בראש. כך שאת עניין הזיהוי לקחנו למשרד לבחינה ולמחשבה כיצד לעזור לו, בעזרת אנשי המקצוע שלנו.
ובשטח עצמו מה עושים?
אחת השיטות בהן החברה עשתה שימוש במתחם העבודות היא שיטה הנדסית לניקוז המים ממעמקי הקרקע. התהליך הוא איטי. כמו שחרור של מועקה. לשימוש בשיטה זו מספר מטרות. האחת להפחית עד למינימום את תכולת הרטיבות של הקרקע. המטרה השניה היא להדק את הקרקע ולייצב אותה, כך שתימנע תזוזה שלה – כזו שתסכן את יציבותם של יסודות המבנה. קוראים לזה קונסולידציה, או העמסה.
איך זה עובד?
לעומק הקרקע החרסיתית מחדירים רצועות בד ארוג בצפיפות רבה. על הקצה העליון של הרצועות שופכים חצץ שחללי האוויר בו גדולים. על החצץ עורמים ערימות עפר גבוהות. המשקל הרב שלהן יוצר עומס עצום על החרסית, ונוצר אפקט כפול. מצד אחד, המים. הם מסוגלים לעלות לגובה בזכות תכונת ההיצמדות שלהם לנקבובים זעירים ביותר. קוראים לזה עלייה נימית או קפילרית. מצד שני, הקרקע. זו משתחררת מהנוזלים שבּה ונדחסת. ספק אם החרסית מודעת לכך, אבל העומס מאפשר לה לשחרר. ממש כמונו… המים מטפסים על תעלת הדמעות המלאכותית הזו והמים משתחררים אל שכבת החצץ שבה קל להם לזרום החוצה לאוויר החופשי. כמו אצלנו, גם כאן זה תהליך. הוא לוקח בערך שנה עד שעומק הקרקע מתיבש והנפש (סליחה – הקרקע) מתיצבת ומתחזקת.
עכשיו אפשר לבנות כאן גשר, ולעבור.