מאמר זה עוסק במחשבות על הצפות, והצעה קטנה לפתרון אפשרי.
70 אחוזים מגוף האדם עשוי ממים. זו הסיבה שבהתנהלות האנושית רבים הדברים שבהם אנשים דומים למים.
אילו נקודות דמיון יש?
החוק הפיזיקלי הקרוי קוהזיה, מתאר את תכונת טיפות המים להתקרב זו לזו ולהצמד זו לזו. מולקולה נאחזת במולקולה.
בדומה לטיפות מים, גם אנשים אוהבים להתחבר זה לזה. זו המשמעות של האמרה שהאדם הוא יצור חברתי.
מרגע שהתחברו מספר אנשים יחד, הם רוצים לזרום עם רעיון. להשפיע.
בדומה לגוף מים שצובר כוח ומתחיל לנוע, כלומר לזרום, עם השיפוע.
מה קורה כשאנשים מתחברים זה לזה ויוצרים קבוצה גדולה?
הם הופכים להיות כוח גדול, שנע קדימה.
כאשר כוחם גדל גדלה גם התנועה. לפעמים כוחה של התנועה הוא כה גדול שהיא הופכת לגוף שרואה פחות את הדברים הקטנים. במילים אחרות, קבוצת האנשים, התנועה, מדלגת על פרטים קטנים בדרך.
בדומה לפיזיקה של מים, גם כאן זה עניין של חלוקת האנרגיה.
כיון שככל שהגוף הנע גדול, האנרגיה בו הולכת וגדלה.
מה אפשר לעשות כדי להפחית את האנרגיה?
הפתרון מדבר על עקרון עתיק יומין: הפרד ומשול. זה עובד עם קבוצות של אנשים, זה עובד גם עם מים. עניין של ניהול בשלב המוקדם.
מה קשור עקרון "הפרד ומשול" וההצפות שבכותרת המאמר? בואו נתמקד במים:
הצפות אפשר לצפות.
זרם מים גדול ברחוב. למעשה זהו גוף של מים. יש לו נפח, רוחב, גובה, אורך. והוא בתנועה. ככל שגדל הגוף והשיפוע כך מהירות המים תגדל.
עניין של צבירה וחלוקת אנרגיה. במצב כזה, רק חלק מהמים הזורמים יכנס לפתחי הניקוז. הפתחים נמצאים בשוליו של הזרם ושטחם קטן מהכיל את כל הכמות. המים יזרמו מעליהם אל המורד.
איך זה קורה, בעצם? פשוט כי מערכת הניקוז תוכננה לזרימות מתונות יותר, לכמויות קטנות יותר. למה שידעו פעם על עוצמות גשם וכמויות נגר שהיו במציאות של אז.
ומה במציאות של היום, כשהדברים משתנים?
שתי אפשרויות:
בראשונה אפשר לדמיין שהעירייה תחליף את מובלי הניקוז לגדולים יותר ושהבעיה תיפתר. נראה שזו תפיסת עולם פנטסטית.
האפשרות שנראית עדיפה היא מורכבת ומציאותית יותר, ועיקרה הוא לרכז מאמצים ולהפריד את המים לגופים קטנים יותר:
לבנות מתקנים לאצירת מי נגר במעלה כל תת-אגן; אמצעים לעצירת הזרימה; אמצעים שיפרידו גופי מים זה מזה. עניין של ניהול מתקדם.
כך נרויח פעמיים מאותם מקומות שבהם אדם ומים יוכלו לנוח זה לצד זה, ולהרגע. כיצד?
מצד אחד, המים יחלחלו לקרקע, יעשירו את מי התהום. המים שיגיעו למורד יזרמו לאט, רגועים, הישר לפתחי הניקוז שבמורד.
מצד שני, האדם יוכל להרהר ברוגע על שפת התהום שיצר במעשיו. ואולי, אבל רק אולי, המחשבות הללו יחלחלו ויעשירו את תפיסת עולמו.