ימים קשים עברו על אזורי מישור החוף השונים בשבועיים האחרונים של סוף 2019 ותחילת 2020. סופות ברקים, גשמים עזים והצפות נרחבות. אנו זוכרים בכאב את המקרים המצערים שבהם אזרחים שילמו בחייהם לאחר שנקלעו למצבי קיצון בעת השיטפונות.
בימים שאחרי, נגמרות ההצפות. הגשמים פוסקים, כמות המים הולכת ויורדת. זהו השלב שבו אומדים נזקים, מבצעים ניקיונות ועורכים תיקונים. בטבע ערוצי הנחלים מתייבשים לאיטם והשטחים הפתוחים, מרובי השלוליות, מהווים מוקדי משיכה עבור מטיילים ובעלי חיים. אלה יוצאים לחוות את הנופים בחורף ואלה יוצאים ממקומות המסתור לחפש מזון. חזרה לשיגרה.
למול מקרים אלה נכון ללמוד לעתיד מספר כללים מתוך העולם ההידרולוגי שיכולים לסייע לבחון את השטח, בהעדר גשמים וגם בעת ירידתם והתרעה על שטפון. יישום של כללים אלה מגביר את העירנות ואת האחריות שיש לנו גם כלפי עצמנו ובעיקר לבני המשפחה שמחכים בבית.
נתחיל בשלוליות: הכלל הראשון אומר שאם יש ספק, אזי יש להמנע מכניסה לשלוליות. עדיף לוותר או למצוא נתיב חלופי שהמעבר בו בטוח. אפשר שקרקעית השלולית היא אדמה חרסיתית. בעונה היבשה חלקיקי החרסית נצמדים זה לזה בחוזקה והקרקע קשה כמו אבן. אבל בשיטפון היא הופכת לבוץ חלק, לעיתים טובעני, שבו הרכב עלול לשקוע. זה נובע מתכונות חלקיקי החרסית שבמגע עם מים הם נעטפים במעטפת של מים, מתרחקים זה מזה, וכל המבנה הקשיח שאיפיין את הקרקע הופך לרך ובלתי יציב.
חשוב להבין גם מהו מקור היווצרותן של שלוליות. לעיתים מקורן בגשם ישיר שנופל על שקעים בקרקע. לעיתים הן מנקזות שדה סמוך אך להן עצמן אין מוצא. לעיתים מקורן במים שזרמו מחוץ לנתיב זרימה (תעלה או נחל) שעלה על גדותיו והציף את השקע הסמוך. במצב שכזה אפשר שהמים סחפו איתם גם גופים זרים כגון בולי עץ ואפילו סלעים קטנים. למים יכולת לחדור אל מתחת לאבנים, להרים אותן ולגרוף אותן במורד הזרימה. הסעת אבנים כזו נקראת גְרוֹפֶת. בולי העץ או הסלעים יעצרו בתוך השלולית והם מהווים מוקד לפגיעה ברכב.
החלטתם לעבור בכל זאת? אני ממליץ להתייעץ עם מומחים לנהיגה כדי למנוע מצב של כניסת מים למַנוע, כזו שתגרום לכיבויו באמצע השלולית.
מה לגבי נחלים?
לאזורים מדבריים מאפיינים שונים של מנגנוני היווצרות גשם ושיטפונות. בניגוד לאזורים "הירוקים" של הארץ, שם מערכת המשקעים היא מרחבית בדרך-כלל, יכולות מערכות גשם במדבר להיות נקודתיות. מכיוון שכך לעיתים חסרה היכולת לחזות את מקום היווצרן. בעשור האחרון ערכתי סיורים רבים, כחלק מעבודתי כהידרולוג בחקר שטפונות ונחלים. למדתי שכל כניסה לערוץ נחל היא כמו חציית כביש. לפני ירידה רגלית לערוץ יש להתבונן. תחילה לזהות נתיב שמאפשר מעבר נוח לעבר הגדה השניה. שנית, יש להסתכל לצדדים. בנחל חשוב לזהות מהו כיוון הזרימה ולהתבונן לעברו, לוודא האם מגיע גל שיטפון. מהירויות הזרימה בנחלי המדבר מהירות לעיתים פי שתיים ויותר מנחלים במישור החוף שבהם מגיעות המהירויות למספר מטרים בשניה אחת. תלוי בנחל ובעוצמת השיטפון. לכן יש להסתכל למרחק רב ככל שניתן. אם הנחל יבש, מעלה הנחל נראה בטוח והחלטת שאפשר לעבור, יש לעבור מהר ככל שניתן ולצמצם את זמן השהות בנחל למינימום האפשרי. בעת זרימה, גם חלשה, יש להימנע מחציה.
מה קורה כשהחציה של ערוץ נחל, בכל מקום, מתבצעת ברכב? ראשית יש לזכור שגדות הנחל, ודרכים לאורכן הן חלק אינטגרלי מהנחל. מים בנחלים לפעמים יוצאים מהגדה במקום נמוך, זורמים מחוץ לתוואי הערוץ ואז חוזרים במקום אחר במורד התוואי. אזורים אלה מכונים "פשט הצפה".
מכיוון שהנחל הוא המקום הנמוך ביותר בסביבתו, הוא מהווה בסיס לקליטת חלקיקי הסחף הדקים ביותר. כלומר חרסיות. בשל אחוז המים הגבוה שיש בקרקע החרסיתית, סביר שדרכים לאורך הנחל תהינה בוציות ברמה כזו שהן מהוות משטח חלק שעליו לצמיג הרכב תהיה אחיזה חלשה, או העדר אחיזה כלל. במצב כזה הצמיג עלול להחליק לתוך הערוץ.
מה קורה כאשר רוצים לחצות בניצב לזרימת הנחל? בגוף של מים זורמים קיים כוח רב של תנועה. אנרגיה זו נקראת אנרגיה קינטית. במצב שכזה המים יכולים לדחוף כל חפץ שאינו מעוגן לקרקע (בקבוק מים, בול עץ, סלעים ואפילו מכוניות) ולסחוף אותו איתם. המים כמו רכבת: גוף גדול וארוך שנמצא בתנועה מהירה. מכיוון שזרימת הנחל אינה אחידה או רגועה אלא רצופה מערבולות (טורבולנטית), עלולים המים להפוך בתוכם את החפץ המוסע וכך עולה סכנת הטביעה. לכן בעת שיטפון רצוי להמנע מחציית נחל זורם ויש להמתין עד שהמים יחדלו או שזרימתם תהיה עדינה.