כשהייתי ילד אהבתי לרוץ. באחד הימים רצתי במרכז המושב, מהדואר לכיוון הצרכניה. באמצע הדרך, ליד מחסן התערובת, פגש אותי צבי, מוותיקי המושב ושכן ממול. הוא סימן לי עם היד וקרא לעברי: "יש לך דקה פנויה?" ואני, הבן של השכנים, ונכד של מייסדים, מבין שיש פה עניין שעליו אני יכול להשיב רק תשובה חיובית. "כן" אמרתי, ועצרתי לידו להקשיב למה שיש לו לומר. "אם יש לך דקה פנויה, אז תלך. אל תרוץ," הוא אמר.
מבט על התנהגותם של מים חושף שלבני אדם התנהגויות מרחביות דומות לאלה של מים. אנחנו מעדיפים להתנהל בנחת. אנחנו יוצרים פקק כשאנחנו רוצים לצאת ממגרש חנייה. כשיש לנו הפרעה בדרך אנחנו עוקפים אותה או סוטים הצידה, תלוי בגודל הגורם המפריע. וכשאנחנו מרגישים שחוסמים אותנו, ממש – אז אנחנו מוצפים…
הסיבה להצפות בחורף אינה הגשמים עצמם. אלא ה"תסכול" של מי הגשם שמנועים מלחדור לתוך האדמה בנחת. בשפה המקצועית מדובר על הקשר שבין עוצמת הגשם (שזה במילים פשוטות הכמות של הגשם שיורדת בפרק זמן נתון. מקובל לחשב את זה לפרקי זמן של שעה אחת) ליכולת הטבעית שלו לחדור לתוך האדמה – ובתוכה לעשות את הדרך למטה אל מי התהום. רוברט הורטון, מהנדס אמריקאי, היה הראשון שפירסם את גילוי הקשר שבין עוצמת הנגר ליכולת חידור המים לקרקע ולהצפות.
כאשר אנו בונים בית, רחוב או שכונה, חלק מהקרקע שהיתה חשופה הופך למצופה בבטון ואבן או באספלט. משטחים אלה הם אטומים והם מונעים ממים לחדור לאדמה. נוצר נֶגֶר. מבית אחד נוצר מעט נגר. מרחוב אחד נוצר הרבה נגר, יחסית. משכונה או מעיר נוצרים שיטפון והצפות. האתגר הוא שימור של המים. בתכנון רגיש בעל ראייה סביבתית יש לשמור חלק ממי הגשמים, או כולם, בתחומי המגרש עצמו.
חוות דעת הידרולוגית מקצועית ורצינית עוסקת בדיוק בבחינת הקשרים האלה למען בנייה ירוקה והאיכות שסביבה. אנחנו ב"מרפיר פרויקטים" מזהים את הקשר שבין הנגר שנוצר במגרש הבודד – מגגות, מרפסות, משטחים מרוצפים וכדומה – לבין היכולת שלו לחלחל, ומספקים פתרונות לשימור מים ולשמירה אחראית על הסביבה: מניעת שטפונות ונזקיהם מצד אחד ושמירה על מאגרי המים בתהום מצד שני.
(כתב: יוחאי ברנאי)